Archive

Archive for the ‘פוסט אורח’ Category

חוויות מגמר הישרדות הפיליפינים

פוסט אורח של ג’וש אדמס, שזכה בתחילת השבוע בכרטיס זוגי לגמר כאן בבלוג! שחר ואני היינו באחד מתאי הכבוד (והתודות לערוץ 10) ומשם עמלנו על קומיקס הגמר המיוחד של המועצה המקומית.

"אם תמחאו כפיים מספיק טוב נוכל לצלם אתכם", "הייתם טובים, אבל עכשיו אנחנו עושים תחרות מחיאות כפיים בין הטריבונות", "כולם לשים את הטבעות הזוהרות על הידיים ולשיר איתי"..
מה שחשבתי שהולך להיות גמר הישרדות, התחיל להיראות יותר ויותר כמו פסטיגל 2010.

גמר הישרדות הפיליפיניים שי אראל הוא הזוכה

הגמר מתחיל. גיא זוארץ עולה לבמה, הקהל צועק "טומי! טומי!", הוא מזמין את ארבעת השורדים האחרונים, טלכו, שי, טומי, וליאורה. אבל מבחינת הקהל, קיים רק שורד אחד. מתחילים במועצת השבט,  והופ, על המסך מאחורי גיא זוארץ עולה הקלטה של גיא קורא למושבע הראשון – טל אנגלנדר. טל המוקלט נעמד ליד גיא המוקלט, ואומר שאין לו מה לשאול את השורדים, גם טל הבן אדם נעמד ליד גיא הבן אדם, ושניהם מביטים במהדורה המצולמת מראש של מועצת השבט, מרגש. אחריו עולה על המרקע הדס, וגם במציאות הדס נחפזת לעמוד ליד גיא ומנסה לחקות את תנועות הידיים שהדמות שלה עושה על המסך. בשלב זה המושבעים כבר נקרעים מצחוק, אבל הקהל בבית בטוח שמועצת השבט מועברת בשידור חי.

המועצה האחרונה בהחלט טלכו שולט!!

לאורך כל המועצה ליאורה וטומי לא נותנים לשי להשחיל מילה, טומי מדבר על ציונות וערכים ושאסור שהתחמנים (מצביע אל שי בשאט נפש) ינצחו, הגיע הזמן שסוף סוף הטובים (מצביע על עצמו) ינצחו. קולו של טלכו בקושי נשמע, עד שאוהד פונה אליו, ולראונה במשחק אנחנו רואים את טלכו עצבני. ליאורה מקשקשת משהו על חוסר פרגון של הדור הצעיר לדור של ההורים ואיך לא, על "כוח נשי". עוד שעה המושבעות יראו לה כוח נשי מהו.

בשלב הזה, הזכיה של טומי נראית ברורה. נישא על גבי אהדת ההמון, הוא מצליח לצייר תמונה ברורה למדי של "הטובים נגד הרעים". אפילו ליעד לא הצליחה לקלקל לו את זה כשהיא הזכירה לו איך הוא דאג להדיח את המתמודדים הערכיים ביותר במשחק.

 כל השורדים הדס המאממת שרה

דווקא בקטעים על חיי המתמודדים, ההפקה פישלה. במקום שבקטע על טומי הם יציגו איך הוא תורם לילדים במצוקה, עוזר לזקנות לחצות את הכביש, מרפא כלבלבים חולי סרטן, ודואג להביא שלום עולמי – הם בחרו להראות קטע לא ברור על היחס בינו לבין ההורים שלו. מרגש, אבל לא מספיק.

הקטע של טלכו דאג למצב אותו בדמות העוף המוזר, הקטע של ליאורה – חלבי, ורק הקטע של שי היה משפחתי, נוסטלגי, וחמים.

קטעי הלייב, ז"א, ה- "שירה" של הדס, האאוטינג של ליעד ואוהד, וה"סולחה" בין ריקי לליאורה, חילצו ממני מס' פיהוקים.. מזל שהיה את שלב האסאמסים שהחזיר את העניין לגמר.

לאורך כל הגמר הייתי בחששות כבדים ששי יודח בשלב הזה. ההיגיון שלי היה: טומי יקבל את הקולות של "הטובים" וטלכו יקבל את הקולות של "התחמנים". המחשבה שיש עוד אלפי בני אדם שחשבו שהשורד האחרון צריך להיות גם אסטרטג טוב, אבל בעל גם כישורים חברתיים טובים, ממש עוררה בי אמונה מחודשת. מה שכן, חוץ מעשרים בני המשפחה המורחבת של שי, אני וחברה שלי היינו בערך היחידים באולם שהריעו לו כשהוא עלה לגמר.

רגע לפני.... רגע אחרי...

ההצבעה עצמה היתה מותחת להפליא. האופוריה של ה- 3:0 לשי, התחלפה בדאגה ב- 3:3. המעבר לפרסומות לא עזר לעצבים הרופפים. אך ההמשך היה משכר. ה-4:3 החזיר את התקווה, וההכרזה על הזוכה היתה הרגע הכי מרגש שחווינו בשבוע האחרון.

בסופו של דבר, כולם היו ראויים לזכות.. אבל אנחנו הגענו עם אהדה לשי. מהסיבה הפשוטה – הוא היה היחידי שהיה חכם מספיק לא לצבור לעצמו אוייבים – וגם לא לפגוע אישית במתמודדים האחרים מול המצלמות. הוא הודה בטעויות שהוא עשה, ועם זאת שיחק בצורה קרוב למושלמת. גם פיזית, גם אסטרטגית, וגם חברתית.

בקיצור, הגמר סיפק החזר מלא על הזמן שהשקענו בצפיה בפרקים של העונה זאת. אנחנו נהננו 🙂

מגדלים באוויר, מחוברים לקרקע

פוסט אורח מאת עופר יזהר-ברנע

את "מגדלים באוויר" התחלתי לראות לאחר שלא שמעתי על הסדרה כלום, ולרגע חשבתי שמדובר בשידור חוזר של סדרה שלא ראיתי. אז לא מהרגע הראשון, אבל בהחלט מסוף הפרק הראשון, אני שם – נשבתי ברשתה של דרמה איכותית ומעניינת (ותוסיפו לכך את טלי שרון עם עוד דמות מרתקת).

בעונת טלוויזיה הנוכחית, הן בחלקת אלוהינו אנו והן באחיות התרבותיות הגדולות מעבר לאוקיינוס האחר, עמדו הבחירות שלי בסימן קומי מחד גיסא ומצד שני בסימן תאוריות מדע בדיוני ומיסתורין סבוכות. לא צפיתי בעתידי דרמה סוחפת, אבל גם לא תכננתי לראות האלופה 3, אך זה קרה (תודה ענבר!).

לכידהאז לנושא לשמו התחברנו … בעולם של סדרות ריאליטי המוציאות את ה"ישראלי" האמיתי לכאורה, מגיעה סדרה ישראלית למופת, המציגה באמינות את הריאליטי שהוא בית בישראל 2009. לכל בן למשפחת סובול שק מלא בעיות, כאשר חוטים דימיוניים מקשרים את השק של אחד עם משאו של האחר. איה, שכבר בשמה נושאת כאב, מתמודדת עם בעיה הטומנת בחובה חוסר ידיעה ואונים ומצד שני מהווה בעיה עבור אחותה שלא רואה את התמונה בשלמותה. הילי שמגלמת את מה שצעיר ולא מגובש במשפחה, יוצרת בעיות לעצמה במוחה הקודח ברגע אחד, וברגע הבא מנסה למצוא מה דפוק בחייהם של אלו הסובבים אותה על חשבון התיקון האישי. האחרונה מבני הדור הצעיר, אך הבכורה, מציגה לנו את סופה של משפחה, אולי כמו במחזות הגדולים "פירוק משפחה במערכה הראשונה מעיד על חיסולה של משפחה אחרת במערכה השלישית"?, לא יודע לומר, אבל אני אשאר לברר. הגירושין של רוני מוסיפים המון מתח למשפחה רווית המעללים הרגשיים, קצת כדי לדחוף את כולם לקצה.

הכותבים עשו בחירה מצויינת כאשר בחרו בשלוש אחיות כמרכז. לא משנה מה נאמר, ואני מבקש מראש סליחה מבני מיני הגברים באשר הם – נשים עמוקות ומורכבות יותר מאיתנו. הרגשות, הרגשנות, החיבור והריחוק אלו הן מקצת הדברים שמתחילים ונגמרים בשטחיות יתר בין אחים זכרים, ומכילים עולם ומלואו ומימדים מקבילים בין אחיות. הבחירה בשלוש אחיות מותירה לסדרה וליוצריה מרחב תמרון רב בהתפתחות הדמויות והעלילה בהמשך.

מעבר לבנות משפחת סובול שאר הדמויות מקסימות לא פחות. יישויות תומכות אלו עושות עבודתן בצורה מושלמת בשביל להדגיש את התהליך של כל אחות ואחות, וקושרות אותן בקשרי אהבה-שנאה, רכוש, מחוייבות, עבר מול עתיד, צעיר מול ותיק. אותן יישויות תומכות עושות זאת בצורה מקסימה ומושכת אך לא מסיטה מן העיקר. תפקידי המשנה ב"מגדלים באוויר" נרקמו ונכתבו בצורה מופתית, ומעל לכל מציאותית.

אף אחד לא מושלם וגם "מגדלים באוויר" לוקה בחסר, או במקרה שלה ביתר. העלילה מבטיחה אבל הפרקים מתקדמים באיטיות בשל התעכבות על פרטים שלא מוסיפים ולא גורעים בשלב זה. אולי אני אתבדה בהמשך ואבין מדוע נראו הדברים כשם שנראו, אך בינתיים אומר כי אפשר היה להעלות את קצב התרחשות האירועים בסדרה.

אז נכון שלא ממש בניתי על דרמה, בטח לא ישראלית, אז בואו נסווג אותה כפוסט-ריאלטי. הסביבה היא ישראל של ימנו, על כל הבעיות שיש לא מעט מהן, שלוש אחיות, שלוש השקפות עולם דומות, שונות ומעניינות, המצויידות, כל אחת, בשק מלא בעיות שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים למצוא דומות להן בחיינו. אנחנו נכנסים להן לראש ולקרביים, מנסים להזדהות עם כל אחת ואחת ולהציע להן קצת ממה שלמדנו וחווינו בחיינו, או שמה הן מלמדות אותנו?

 

לכידה1

שני הסנטים שלי: ראיתי את פרקים 1,4 ו-5 (ערוץ 10 שלחו לי את הפרקים) ולא התלהבתי יותר מדי. הסידרה, כפי שעופר מציין, איטית מדי וקצת מייגעת. מה שכן, הפרק החמישי (שישודר ביום שני הבא) נגמר בקליפ-האנגר משמעותי למדי, אז נראה שאמשיך לראות.

ולסיום, אדווה בולה, שמשחקת בסידרה את הילי האחות הקטנה, למדה איתי בתיכון. עולם קטן 🙂

ההתמכרות שלי: קולנוע, לוסט ובאטלסטאר גלקטיקה

פוסט מקסים של גלעד שטיינברגר, שפורסם במקור בבלוג שלו “בבלוג של שטיינברגר”, ומובא כאן גם כן באישורו.

נתחיל באזהרה, הפוסט הבא הוא לא משהו שהייתם מצפים לראות פה, הוא השתפכות אחת שלמה בנושא התמכרות..

בגיל 12 התחלתי לעבוד בבית קולנוע, זה היה לפני למעלה מ 18 שנה, עד יום הגיוס היה זה הבית השני שלי, כך שלמעשה ביום הגיוס יכולתי לומר ששליש מחיי ביליתי בצפייה בסרטים. אף פעם לא התיימרתי להיות מבקר סרטים, ומעולם, אבל מעולם לא נרדמתי בסרט, משעמם ככל שהיה. את אשתי המדהימה הכרתי בקולנוע ולשמחתי היא חולקת איתי את האהבה המדהימה הזו. מהר מאוד הבנתי שקולנוע, כצופה, הוא אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, אפילו היום.

18 שנה אני מגדיר עצמי כחובב קולנוע, מספיק לי לראות 2 שניות מסרט שראיתי, גם אם זה היה לפני 15 שנה ואומר לכם את שם הסרט מי השחקנים ולפעמים גם באיזה שנה הוא הוקרן. תמיד אמרתי שסרט טוב נמדד בכמה זמן אתה חושב עליו מסיום הצפייה בו. תחשבו על זה לרגע, נסו להיזכר בסרט ממש טוב שראיתם, וכמה הוא העסיק אתכם לאחר מכן, לכמה אנשים סיפרתם עליו, אולי אפילו חלמתם עליו, למי המלצתם ללכת ולראות, וכמה פעמים אתם יכולים לראות אותו שוב.

106642_D_0249rv7

כמובן שעם האהבה האדירה שלי לקולנוע הגיע גם האהבה לסדרות, הרי בסופו של דבר אין כמו סרט שנמשך ונמשך ונמשך, רק במקום הפסקות של רבע שעה יש הפסקה של שבוע. המתח הצפייה, בהנחה שמדובר בסדרה טובה כמובן. הסדרה הראשונה שראיתי עם אשתי היא 24, את העונה הראשונה סיימנו ביומיים, 24 פרקים, כל פרק 45 דקות.. תעשו חשבון בעצמכם. מאז ראיתי שתי סדרות נוספות האחת מהן היא Lost שהיא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שראיתי עד היום והסדרה השנייה אותה סיימתי הרגע לראות היא Battlestar Galactica, איתה שברתי את כל השיאים.

Battlestar Galactica היא סדרת המשך שהחלה את דרכה בשנת בשנת 2004 (שודרה לפני כן ב 1978, שנה לפני שנולדתי) היא כוללת ארבע עונות, כמה סרטים וכמה פרקי Web (פרקים קטנים של 2-5 דקות). מהרגע שהתחלתי לראות אותה לפני חודש, אולי קצת פחות, נהייתי מכור. לך תגדיר עכשיו מה זה מכור…

battlestar_galactica

את הסדרה הייתי רואה כל יום עד שתיים עשרה, אחת בלילה, בבוקר בדרך לעבוד, בערב בחזרה מהעבודה, בכל רגע פנוי שהיה לי. לא הייתה שנייה שחשבתי על משהו אחר מלבד הסדרה המטורפת הזו. בבוקר שקמתי חשבתי רק עליה, בערב שהלכתי לישון חשבתי רק עליה.. על הטירוף, הדרמה, המשחק, העלילה, השחקנים, הפסקול, הצילום ובעיקר על דבר אחד, על זה שאני לא רוצה שהיא תגמר. זה כמו שוקו בשקית.. אתה שותה שותה לא רוצה שיגיע השלוק האחרון אבל אתה יודע שזה בסוף מגיע.. וככה היה לי היום עם הסדרה שגזלה לי חודש מהחיים… לצערי רק חודש.

Battlestar Galactica היא סדרת מדע בדיוני שמתחילה לאחר מתקפה גרעינית על קפריקה, כוכב הבית של גיבוריה. בחלל נותרים כ-40 אלף ניצולים, ככל הנראה שרידי המין האנושי, ומתברר שאת התקיפה ביצעו מכונות מתוחכמות שנוצרו בידי אותם בני אדם. הסדרה עוקבת אחרי המלחמה העקובה מדם שמתרחשת בין המכונות ובני האנוש, כשכל מה שהאחרונים רוצים לעשות זה לשרוד על כוכב חדש הקרוי “כדור הארץ”, אותו הם מחפשים בייאוש כשמכל עבר מנסים להשמידם.

battlestar-galactica

תגידו סדרה לילדים, תגידו מדע בדיוני, תגידו מה שתגידו.. הסדרה הזו פשוט ריתקה אותי לא יומיים ולא שבוע.. היא פשוט גרמה לי להתמכרות שלא ידעתי כמוה 18 שנה. תחשבו לרגע מה הדבר אותו אתם עשיתם באובססיביות כזו בפעם האחרונה. אני מעולם לא עשיתי משהו כזה, הדהמתי את עצמי במשך חודש שלם בו חשבתי רק על דבר אחד.

אם אתם חובבי קולנוע  ומדע בדיוני (למרות שהסדרה מלאה מקצה לקצה בדרמה מצוינת) ועדיין לא ראיתם את יצירת המופת הזו אני ממליץ לכם בחום, שימו את שתי הידיים שלכם על הסדרה הזו בהקדם האפשרי, אני מבטיח לכם חוויה שלא תשכחו כל ימי חייכם.

battlestar-galactica-20080410023313627_640w

טריילר קצר, שיהיה לכם מושג :)

הציפייה לשורד – לקראת הישרדות 3: הפיליפינים

נכון שהתגעגעתם לעופר יזהר-ברנע, כותב הפוסטים-האורחים המהולל? 🙂

בזמן שכולנו יושבים בבית ומחכים בכיליון עיניים לתחילתו של מסע הישרדות נוסף, עמוס בטיפוסים, תככים ותפניות מרגשות שכמותן, הבטיחו המפיקים, לא ראינו על מסכי הטלוויזיה מעודנו, בזמן הזה חשבתי שכדאי להכיר קצת את הפיליפינים.

הישרדות הפליפינים בקרוב

הפיליפינים, אינם האנשים האוריינטלים הנחמדים אשר אנחנו מפקידים בידהם את מרבית בני גיל הזהב בישראל, הפיליפינים היא קבוצת איים .. 7107 איים ליתר דיוק (חתיכת קבוצה) … המאוגדים לרפובליקה אחת שבירתה מנילה, וכן זה נכתב ונשמע כמו מה שאתם לפני גיוס מקבלים בכדי להציף את רצונכם והצבא יוכל להתעלם ממנו, מי שכבר שוחרר … עזבו, אל תנסו להזכר! בראש הרפובליקה עומדת נשיאה, נכון להיום …כנראה קרובה רחוקה של קרלוס ארויו שלעניות דעתי בילה כאן תקופה בארץ, זה די מעורפל לי בראש כרגע, אהה כן … שמה גלוריה מקפגל-ארויו (איזה שם יא רבנן). לא הזכרתי פרט חשוב – הרפובליקה הייתה פעם מושבה ספרדית וגם מושבה אמריקאית (קוקה-קולוניליזם במיטבו) והיא כיום אחת ממעוזי הנצרות בדרום מזרח אסיה.

אז מה זה אומר לשרוד בפיליפינים: יערות טרופיים (מישהו אמר חום ולחות), איים באמצע הים הסיני הדרומי ועונות מונסון שלא יאמנו על גבולה של טבעת האש הפסיפית – מוקד פעילויות סיסמיות רבות (רעידות אדמה לאלו שהולכים לחפש עכשיו ב Google מה זה) וולקניות (הרבה לבה = הרבה איים), בקיצור ולעניין הרבה אקשן והרבה בעיות רק מאמא טבע לבדה.

אבל אם נשים את הכל בצד, הפיליפינים כבודם במקומם מונח, אמא טבע תבוא ותלך ותתן מנחת זרועה בין אם נרצה או לא, המתמודדים של הישרדות 3 צריכים לדאוג הכי הרבה מעצמם ומאלו שקדמו להם בהישרדות 1 ו 2. אז נכון שד"ר אריק אלפר שכלל את עו"ד דן מנו לכדי שלמות והציג את מה שנראה כנוסחה לניצחון בתחרות, אבל משחק חדש חוקים חדשים והמתמודדים צריכים להבין לא רק הם עושים שיעורי בית, גם ההפקה ואפילו אנחנו, שוכני הספות במזגנים, עושים את שיעורי הבית שלנו … אני, ואנחנו, מצפים לראות מסע מרתק ומפתיע.

בהצלחה

 

אם אתם רוצים לראות את הטריילר הרשמי של העונה, רוצו לשלג רילואדד, בלוג הטלוויזיה של אביעד (צפניה) קדרון.

:קטגוריותהישרדות, פוסט אורח

הגדרה עצמית בשידור מאוחר

פוסט אורח נוסף, פרי עטו של עופר יזהר-ברנע.

בשנה האחרונה יצא לי לחשוב על הנושא לא מעט, נפלה עליי הבגרות להרהר ואני הלכתי איתה. איך אנחנו מגדירים את עצמנו. אני כותב את את הקטע בתוך מה שבפי אחרים נקרא יחידה צבאית אך מוגדר על ידנו באלפי מונחים שונים שבינהם לבין הלינגו הצבאי קשר מקרי ביותר, אנחנו מוגדרים על ידי גדר, מוגדרים על ידי תג יחידה, מוגדרים על ידי גורמים דוממים וחיים מחוץ לשליטתנו אך אנחנו לא מסוגלים להגדיר את עצמנו במונחים אישיים שלנו. תמיד היה לי קשה להגדיר לעצמי מהו הלאום אליו אני שייך, תוכנית אמונתית, קבוצה חברתית, שני הדברים היחידים שהצלחתי להגדיר בעצמי בעבורי היו, ראשית, אני אוהד הפועל חיפה (גם זה הגיע כחיקוי של הגדרה עצמית של אבי. כששאלתי מהיכן הגיע הוא משך בכתפיו), שנית, הוא שאני לא רוצה להשתייך לקבוצה שבה גדלתי – לא האנשים, לא הדרך ובטח שלא התוצאה הצפויה. אז ברחתי.

התחלתי לכתוב את הקטע הזה מתוך כוונה לדון בתרומה של "הישרדות" ושל "המירוץ למיליון" להגדרה העצמית שלנו כישראלים בכלל וכחלק ממגוון תתי הקבוצות הקיימות בתוך החברה שלנו. אז נתחיל מהעובדה שלעולם לא נוכל להסתכל על עצמנו בעין בוחנת אמיתית ובלתי משוחדת, אבל נוכל להסתכל על אנשים אחרים וסיטואציות בהם הם מוצבים, ואלו יהוו מדגם למכלול ההתנהגויות ותגובות אנושיות שאנו יכולים אחר כך לשייך לעצמנו או לא.

שתי התוכניות שציינתי קודם הן בדיוק הכלים האלה, כלים המשמשים אותנו לבחון מגוון חומרים אנושיים במצבים מיוחדים ובעיתות מוזרות. "הישרדות" לוקחת מהאנשים הרבה תחושות כמו זמן, תרבות, לעיתים גם חברות אבל מעל הכל היא לוקחת מהמשתתפים את תחושת השייכות, או לפחות הופכת אותה לכל כך נזילה שהיא לא רלוונטית. במצב כזה כל פרט מציג את יכולותיו האמיתיות כאדם, והאופי האמיתי, לא משנה כמה ננסה להסתירו, יוצא תמיד ומודגש. לעניות דעתי אשר לראות בבירור הבדלים תרבותיים והתנהגותיים בין המשתתפים הישראלים למקבילים האמריקאים שלהם. בגרסא הישראלית אני מוצא את כל מגוון התרבויות וההתנהגויות שאני מאמין מגדירים את החברה הישראלית, ומתוכן אני בוחר סט מאפיינים להגדיר את עצמי כישראלי.

אריק ד”ר אריק אלפר – איך אתה מגדיר את עצמך?

משהו נוסף שניכר לדעתי הוא ההתפתחות החברתית. מה שחשבתם שראיתם בזוועה שהיא "האח הגדול" רואים ב"הישרדות", רואים את ההבדל בין עונה לעונה, בין החברה שלנו לפני שנתיים לבין זו בהווה.

"המירוץ למיליון", בגרסא שלנו, מהווה השלמה לאינטראקציות הבין-אישיות בין טיפוסים מעניינים, ונוסף על כך (שלא כמו ב"הישרדות") אלו לא יכולים לפנות לפינה מבודדת של האי, אלא חייבים לשהות זה בתחת של ההוא. במקרה ואתם לא יודעים את זה עדיין, אז להיות צמוד למישהו 24/7 יכול לשגע אותך ואת הצד השני, אבל לחלוטין…

אז בכדי לעשות סיפור קצר ארוך ובעל תכלית: מי אני? עופר. למי אני משתייך? ישראלי. מה זה אומר? קצת דן מנו, קצת עידן והאננסים מרעות, בעיתות של כעס אני מוציא את אופיר מהכיס האחורי, מנסה להיות אופטימי כמו מעין הליצנית, מבין את נעמה ומתרפק על היסטוריה שכנראה תשכח בעוד עשור כמו חנה ומרגלית. יושב לי בדיוק בקו האמצע שבין בשבקין לנאסרין. אוהב את ישראל וסולד ממנה כמו שרק ישראלי יכול להרשות לעצמו. המירוץ להישרדות – ישראל 2009. ההמשך יבוא … נחזיק אצבעות.

טלוויזיה = מציאות, או שמא מציאות = טלוויזיה?

פוסט אורח נוסף של עופר יזהר-ברנע. הפעם דיון קל בשם הבלוג. האם טלוויזיה היא אכן מציאות, או לא?

פעם חשבנו שהמציאות מגבילה את הדימיון ולכן מגדירה אותו. פעם ראינו את הטלוויזיה ואת המסך הגדול כהשתקפות של המציאות – של מצבים מחיי היומיום שלי ושלך. נכון לא כולנו ג'יימס בונד, אבל נהנים לחשוב כי ישנו מישהו אי שם שכן מגן עלינו. לא כולנו הגענו לחלל, אבל מקווים שהמציאות שלנו תוביל אותנו לשם. המשוואה שבראש העמוד הזה הפכה לאקסיומה. המציאות שלנו היא הטלוויזיה. עד רמה כזו שלא יודעים מה בא קודם, המציאות בה אנו חיים וממנה נובעת היצירתיות של עסקי השעשועים, או שמה הדימיון, שלא לומר גחמותיהם האישיות של כותבים אלו ואחרים, מכתיבים לנו כיצד לחיות את חיינו. כשהייתי ילד שאלו אותי "מה בא קודם – ביצה או תרנגולת?" אחרי שנים של לימוד והעמקה בתהליכי האבולוציה ותהליכי חיים בסיסיים ומורכבים הבנתי. שאלתי את עצמי מה בא קודם – המציאות או הטלוויזיה, התשובה כאן הנה חד משמעית – אין לי מושג.

תתבוננו לרגע אל מעבר לים ולאומה הגדולה השרועה ממערב מערב לנו, משוש עיניינו, ארה"ב, דעת הקהל מוכתבת לא פעם, ולא בענייני מה וכך, על ידי התוכניות הבידיוניות. תשאלו כל אזרח מצוי בארה"ב שנת 2006 – לא הגיוני שיעלה כוחו וימלוך עליהם נשיא שחור, סליחה – אפרו-אמריקאי (בנגיעה בפוליטיקה הייה פוליטקלי קורקט). אקט הקמפיין הכי טוב של אובאמה, לא ביוזמתו כמובן, הוא הסדרה 24 שהכניסה לקהל המצביעים את האפשרות כי נשיא שחור היא אופציה.

אולי כל הכסף הקל שנמצא בשעשועונים ובסדרות המציאות הוליד את חוסר התכנון והתהוללות הכלכלית שהיא הסיבה למשבר הפיננסי בו כולנו נמצאים עמוק בימים אלו, בסמוך לחרא. האם המערבונים המודרניים בדמותם של סרטי מלחמה ולחימה הם אלו שהפכו אותנו לקלי אצבע על ההדק? שהרי בסרטים הטוב הוא לעולם אינו פגיע והסוף תמיד טוב ותמיד ברגע האחרון. האם אנחנו כאן מחכים לרגע האחרון ההוא, שרק יישות קוסמית יודעת מתי יגיע, ויגאל אותנו ממסכת הייסורים הביטחוניים שהיא המציאות או הסרט בו אנחנו חיים בנקודת קיומנו הקטנה במרכז ציר הרשע, שגם הוא יציר עטם של יוצרי טלוויזיה (לפחות ממה שאני מבין).

בעודי כותב גרסאות שונות של הקטע הקצר הזה וחושב על עוד ועוד מקרים בהם המציאות הפכה לסרט, והבדיוני, לחילופין הכתיב את המציאות חשבתי על משהו אחר:  במקום לשנות את העיוות המחשבתי הנוכחי, אולי נלך בדרך מעט פשוטה יותר וננצל את כוחו ואת המומנטום העצום שהוא צבר במהלך השנים האחרונות לטובתנו. אמר לי פעם אדם חכם "הבוס שלך לא מבין כלום ממה שאתה עובד עליו ובסופו של יום הוא נסמך על נתונים שבשליטתך בכדי להעריך אותך – מה שתאכיל אותו זה מה שיבנה את תמונת העולם שלו". כוונתי בכל זה היא פשוטה – אם מה שאנחנו מציגים הופך למציאות ורצוננו במציאות אחרת, הדרך היא אחת ואחת בלבד.

בברכת חג שמח והרבה מצות בפיתה …

המשך יבוא…

צמד מילים אשר בגינן אנחנו שמים את שאיפותינו בצד, מתהלכים יום וליל, חג וחול כזומבים חסרי תכלית. אני לא צריך לספר לכם כמה פעמים ישבתי עם פה פעור לרווחה, נשמתי עצורה, או לפחות לוקחת הפסקות דרמטיות מוגזמות בין שאיפה לשאיפה. ואז משום מקום – מסך שחור – ומגיעות צמד המילים "המשך יבוא", או אחותה האנגלית to be continued, כי באנגלית הכל נשמע יותר טוב.

to be continued

בעודי נער מתבגר השוקע בים של הורמונים לא ברורים והזיות לגבי עתיד מלא רובוטים וטיסות בין גלקטיות (טוב הייתי בן 14), גמעתי כל פרק אפשרי של מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9. טרוק נור הייתה מושא חלומותיי, רציתי לשרת תחת בנג'מין סיסקו, שנאתי את גול דוקט בכל רמ"ח איבריי, התלהבתי, התרגשתי ויותר מכל חיכיתי למערכה האחרונה והמכרעת במלחמת הדומיניון. הפרק האחרון, מסתבר בדיעבד, של העונה השישית, שודר אז בחינוכית 23 בלילה (הערוץ בין ערוץ 2 לזה עם המוזיקה העברית). כלל הקואליציה התומכת בפדרציה מתאגדת ויוצאת להלחם בדומיניון. זה נראה מדהים ואפילו הרומיולנים היו שם! ו … המשך יבוא. ואני מחכה … ומחכה … והוא לא בא. שבועות חיכיתי ובסוף ויתרתי. נראה לי שתחילתה של ההתקרחות המוקדמת שלי הייתה שם. ובהעדר אינטרנט, נותר חלל עצום בחיי ואני נשאבתי לעולם ה RD&D וכמובן שחטפתי על זה התעללות איומה שעיצבה אותי כפסיכופט שאני היום.

star trek deep space 9מקרה קצת יותר עכשווי הוא המקרה של "כוכב הקרב יקומיקה" (הגרסא של שנות האלפיים, כי אני לא משתגע על דברים שנעשו לפני שנולדתי) או בשם שנתנו לה יוצריה Battlestar Galactica. מה שהחל כמיני סדרה והמשיך כאחת מסדרות המדע הבדיוני המופתיות של ימינו, גרר את רגליי העלילה לאורך כמעט 6 שנים!!! לצערי התחלתי לראות אותה מהפרק הראשון ששודר במקרה ונשאבתי פנימה. לא יכולתי להפסיק לחכות לפרק הבא, פיילוט, המתנה לסדרה, סוף עונה, נו מתי עונה הבאה?! עוד עונה ואז שביתה וכל עונה הם דוחפים "המשך יבוא" בדיוק ברגע ששובר לך את כל מה שחשבת עליו עד עכשיו. בימים אחרי סיום העונה הראשונה כל מה שאמרתי היה "מה לעזאזל? לא הגיוני. נו מתי זה חוזר?!". כמובן שהצער אוהב חברה אז הדבקתי את חבריי באובססיה וכולם "מודים" לי עד עצם היום הזה.

battlestar galatica

למה בכלל חשבתי על זה דווקא עכשיו אתם שואלים. זה מחזיר אותי לסדרה מצויינת, "תמרות עשן" – 8 פרקים מעולים, מתח ברמה כמוה לא נתקלנו. כיסוי עיניים מוסר בעיניה של קפקא, שנייה של חוסר בהירות, ואז מסך שחור. אשתי, כן אני נשוי לא יאמן אבל אמיתי, סיננה בקול איזה צרור קללות עסיסי בדבר מפיקי הסדרה. היא לקחה את זה באופן אישי. אני מבין אותה.

בסופו של דבר כל הסדרות שהזכרתי עד כה חזרו ויחזרו (אני מחזיק אצבעות) וייספקו את התיאבון הטלוויזיוני הבלתי נגמר שלי וכנראה גם שלכם. המקרה הכי מעצבן הוא של סדרות טובות שמבטיחות אל משלל סיבות השמורות עם מפיקיהם לא מספקות. כמה מהטובות הן firefly, Jericho, dead like me ועוד רבות וטובות. בעבורן המשך לא יבוא, המשך גם לא יצלצל…

 

——————————————————————————————————————
זה היה עוד פוסט אורח מפי עופר ברנע יזהר. כנראה כשאתה קצין מוצלח בקבע עם 10 גימלים משעמם לך, ואתה כותבים הרבה פוסטים לחברים עם הבלוג 🙂

הערות אגב: "כוכב הקרב יקומיקה" לול! 😀 ול- Dead Like Me יצא לא מזמן סרט המשך ישירות ל-DVD ולטורנט הקרוב לביתנו. הורדתי אבל מאז זה סתם יושב בכונן הקשיח.

%d בלוגרים אהבו את זה: